שולחן ערוך סימן קלה הלכות קריאת ספר תורה

 סימן קלה - סדר קריאת התורה ביום ב' וה', ובו י''ד סעיפים

א בְּשֵׁנִי (א) וּבַחֲמִישִׁי, וּבְשַׁבָּת בְּמִנְחָה, קוֹרִין (ב) שְׁלֹשָׁה, אֵין פּוֹחֲתִים מֵהֵם וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם; וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא. הגה: וְאִם הָיוּ ב' חֲתָנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהֵם יִשְׂרָאֵלִים, מֻתָּר לְהוֹסִיף לִקְרוֹת ד', דִּלְדִידְהוּ הָוֵי (ג) כְּיוֹם טוֹב שֶׁמֻּתָּר לְהוֹסִיף (מָרְדְּכַי פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י''ב מה''ת); וְנִרְאֶה דְּה''ה לִשְׁנֵי בַּעֲלֵי בְּרִית, דְּיוֹם טוֹב שֶׁלָּהֶם הוּא, כְּדִלְקַמָּן סי' תקנ''ט וְדִין שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב ע''ל רֵישׁ סי' רפ''ב לְעִנְיַן הוֹסָפָה.

 באר היטב  (א) ובחמישי. עיין מ''א שתמה על הרי''ף שכתב בשם הירושלמי שמשה תיקן לישראל שיהיו קורין בב' וה' וכו' ע''ש. וגירסא מוטעת נזדמנה לו להמ''א ועיין בהרי''ף שלפנינו ועיין מהר''י הלוי סי' כ''ט: (ב) שלשה. ואם בטלו ביום ב' הקריאה ע''י אונס יכול לקרות ביום ג' שלא ילכו ג' ימים בלא תורה משא''כ ביום ה' עטרת זקנים ע''ש: (ג) כי''ט. ואין נוהגין כן אחרונים:

ב מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה, וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבְשַׁבָּת הַבָּאָה. הגה: (ד) אִם בִּטְּלוּ שַׁבָּת אַחַת קְרִיאַת הַפָּרָשָׁה בְּצִבּוּר, לְשַׁבָּת הַבָּאָה קוֹרִין אוֹתָהּ פָּרָשָׁה עִם פָּרָשָׁה הַשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ שַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ) וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' רצ''ב (רפ''ב לְעִנְיָן הוֹסָפָה).

 באר היטב  (ד) אם בטלו. וה''ה אם התחילו ולא סיימו מחמת קטט אבל אם היו ב' מחוברין באותו שבת שבטלו אין קורין בשבת הבאה ג' דלא מצינו לעולם שקורין ג'. וא''ל יקראו ב' לכל הפחות דאין תקנה לחצאין. ואם בטלו פרשת ויחי אין לקרותו עם פרשת שמות דצריך לקרות חד גברא מסוף סדרא ראשונה לתחלת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין וזה אין נכון לעשות בשני ספרים ר''מ מינץ סי' פ''ה. ועיין עטרת זקנים:

ג כֹּהֵן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל.

ד הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאֶרֶץ קוֹדֵם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גְּדוֹל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא שֶׁהַכֹּהֵן יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, מִיהוּ אִם יוּכַל לִקְרוֹת עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה (ה) בְּמִלָּה סַגֵּי בְּכָךְ כְּדִלְקַמָּן סי' קל''ט (אַבּוּדַרְהַם), שֶׁאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הֵיאָךְ יְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה.

 באר היטב  (ה) במלה. ועכשיו לא נהגו לדקדק אחריו:

ה אִם סֵפֶר תּוֹרָה פָּתוּחַ וְהַכֹּהֵן קוֹרֵא אֶת שְׁמַע, אֵינוֹ רַשַּׁאי (ו) לְהַפְסִיק, וְקוֹרְאִים יִשְׂרָאֵל (ז) בִּמְקוֹמוֹ. הגה: וְכֵן בְּתַעֲנִית שֶׁאַחַר פֶּסַח וְסֻכּוֹת שֶׁקּוֹרִין וַיְחַל, אִם אֵין הַכֹּהֵן מִתְעַנֶּה, קוֹרִין לְיִשְׂרָאֵל; וְטוֹב שֶׁיֵּלֵךְ הַכֹּהֵן (ח) מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ט').

 באר היטב  (ו) להפסיק. ואפי' למ''ד בסי' ס''ו ס''ד שמפסיק היינו בשקראוהו אבל לכתחלה אין לקרותו. ל''ד שמע אלא ה''ה כשעוסק בכ''מ דאינו רשאי להפסיק כגון בברכות של ק''ש. ואפשר בפסוקי דזמרה שרי לקרותו. מ''א: (ז) במקומו. ואין ממתינין לו מפני כבוד הציבור מהרי''ק אם המנהג לקנות במעות מי שיקרא ראשון בהתחלת התורה בבראשית אם קונה ישראל מוחל הכהן על כבודו ויוצא מבה''כ (ופעם אחת לא רצה הכהן לצאת מבה''כ) ומותר לכפותו ע''י השלטון לצאת מבה''כ כדי שלא יתבטל מכבוד התורה מהרי''ק שם וכנה''ג ופר''ח פסקו דאפי' לא יצא הכהן יקרא הישראל ע''ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ז' שחוכך בזה: (ח) מבה''כ. עיין סי' תקס''ו ס''ו מש''ש:

ו אִם נִכְנַס הַכֹּהֵן לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחַר שֶׁהִתְחִיל הַיִּשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אֵינוֹ (ט) פּוֹסֵק, אֲבָל בָּרְכוּ לָא הָוֵי (י) הַתְחָלָה, וְעוֹמֵד הַיִּשְׂרָאֵל (יא) בַּתֵּבָה עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ כֹּהֵן וְלֵוִי וְאָז יִקְרָא. אִם אֵין כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, קוֹרֵא יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן, וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי. הגה: אֲבָל רִאשׁוֹן יוּכַל (יב) לַעֲלוֹת; (בֵּית יוֹסֵף וּמַהֲרִי''ל בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם נ''ב בְּח''ג) וּכְשֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים בִּמְקוֹם כֹּהֵן, שֶׁלֹּא יִטְעוּ לוֹמַר שֶׁזֶּהוּ כֹּהֵן (טוּר).

 באר היטב  (ט) פוסק. מסתברא דעולה למנין שבעה אבל אם היה כהן בבה''כ ובטעות סבור שאין שם כהן וקרא ישראל אין עולה למנין שבעה ואחר ישראל יעלה הכהן. פר''ח ע''ש: (י) התחלה. משמע דאם התחיל לומר ברוך אתה ה' הוי התחלה אף דיכול לומר ברוך אתה ה' למדני חוקיך. מגן אברהם: (יא) בתיבה. כדי שלא יתבייש: (יב) לעלות. ט''ז העלה דמיירי בלוי גדול יותר ולכל הפחות בשוין אבל אם ישראל גדול הוא עולה ראשון ואז לא יעלה הלוי כלל ע''ש:

ז אִם הָיוּ כֹּהֵן וְלֵוִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקָרָא הַכֹּהֵן וְסָבוּר שֶׁאֵין שָׁם לֵוִי וְהִתְחִיל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (יג) שֵׁנִית, אֵין מַפְסִיקִין (יד) אוֹתוֹ.

 באר היטב  (יג) שנית. גם כאן לא הוי ברכו התחלה: (יד) אותו. ועולה למנין ז'. ול''ד למ''ש בסק''ט שאם היה כהן בבה''כ ובטעות קראו ישראל דאין עולה למנין ז' דשאני הכא דעדיף כהן מלוי. פר''ח:

ח אִם אֵין לֵוִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ שֵׁנִית בִּמְקוֹם לֵוִי, אֲבָל לֹא כֹּהֵן אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁהָרִאשׁוֹן (טו) פָּגוּם.

 באר היטב  (טו) פגום. אבל השני אינו בחשד זה דמוקמינן לה בגמ' דמוחזק לן באביו שהוא כהן ולגבי ראשון יש עדיין חשש שמא אביו נשא גרושה והוליד זה שהוא חלל ונודע הדבר ע''כ קראו לכהן אחר אבל השני א''א לומר כן עליו דאי חלל הוא א''כ אף במקום לוי לא היה לקרותו אבל בב' לוים זא''ז איכא חשד על שניהם שמא א' פסול מלויה ואינו אלא ישראל כי ממזר הוא מש''ה כתב אח''כ שאחד מהם פגום. וכתב ב''ח מכאן מוכח דממזר מותר לעלות לתורה:

ט וְכֵן לֹא יַעֲלוּ שְׁנֵי לְוִיִּם זֶה אַחַר זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁאֶחָד מֵהֶם פָּגוּם.

י נָהֲגוּ לִקְרוֹת כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן, בְּהֶפְסֵק יִשְׂרָאֵל (טז) בֵּינֵיהֶם, וְאוֹמֵר הַחַזָּן כְּשֶׁקּוֹרֵא לַשֵּׁנִי: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא (יז) כֹּהֵן; וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נוֹהֲגִים בְּלֵוִי אַחַר לֵוִי. הגה: וְלָכֵן מֻתָּר לַעֲלוֹת גַּם כֵּן לְמַפְטִיר בְּכִי הַאי גַּוְנָא, וְאִם קוֹרֵא מַפְטִיר סְתָם אֵין לָחוּשׁ לִפְגָמוֹ, דַּהֲרֵי לֹא מַזְכִּיר שְׁמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִקְרוֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי לִמִנְיַן (יח) שִׁבְעָה, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּשְׁלַם הַמִּנְיָן יְכוֹלִים לִקְרוֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי (אָגוּר בְּשֵׁם מהרי''ו וּמָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וּמִיהוּ בִּמְקוֹם צֹרֶךְ וְדַחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה.

 באר היטב  (טז) ביניהם. פי' שקורא כהן לוי ישראל אבל אחר הלוי אסור כנה''ג משפט צדק ר''י הלוי פר''ח ואם אין שם לוי קורא הכהן פעמים ואח''כ ישראל וחוזר וקורא כהן ע''ש (ועי' בס' אליהו רבה מה שמתרץ על תמיהת הב''י על הרשב''א): (יז) כהן. ומ''מ בלי הפסק ישראל אסור דחיישינן דילמא לא שמעו כולהו. במקום שתקנו שחכם העיר יקרא הי''ג מדות אם הוא כהן יכול לקרות שלישי. משפט צדק ר''י הלוי כנה''ג ע''ת מ''א: (יח) שבעה. וה''ה בתענית לא יעלה למפטיר שהוא מנין הקרואים ואם אין שם ישראל היודע למפטיר מקרין אותו. מ''א עי' סי' רפ''ד ס''ד. וכן אין לקרותו לשביעי. וכן בי''ט לחמישי ואם קרא הכהן לחמישי אם אפשר להחליף במפטיר יחליף ויעמוד שם ויקרא למפטיר החמישי והוא יקרא המפטיר ובאם א''א כיון שעלה שוב לא ירד א''ז. והא דקורא כהן אחר כהן אחד לאחרון ואחד למפטיר י''ל כיון דמפסיקין בקדיש שרי עיין מ''א. מעשה אירע בפראג בי''ט שטעו וקראו לכהן לחמישי. והורה הגאון ר' אליהו רבה ז''ל דאם אפשר להחליף במפטיר יעמוד שם ויפטיר ויקרא האחרון והוא מפטיר ובאם א''א כיון שעלה לא ירד ע''ש טעמו:

יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם קָרָא הַחַזָּן כֹּהֵן אוֹ לֵוִי (יט) וְאֵינוֹ שָׁם, לֹא יִקְרָא לְאַחֵר בְּשֵׁם, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל (כ) רִאשׁוֹן, אֶלָּא אַחֵר יַעֲלֶה מֵעַצְמוֹ, וְכֵן נָהֲגוּ. שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא כֹּהֵן יָכוֹל לִקְרֹא כֹּהֵן אַחֵר (כא) לַתּוֹרָה (מָרְדְּכַי פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד וְאָגוּר).

 באר היטב  (יט) ואינו שם. ואם אותו כהן מתפלל מותר לקרות האחר בשם דהכל רואין שמשום תפלה אינו עולה. מ''א: (כ) ראשון. ומותר לקרות בנו תחתיו. דאם איתא שהוא פגום אף בנו פגום אבל לאביו אסור. מ''א: (כא) לתורה. וה''ה לוי ש''ץ יכול לקרות לוי אחר לתורה פר''ח וכן הקונה מצות אם הוא כהן יכול לקרות לכהן אחר דהכל יודעים שהוא קונה המצות לכבד אחרים. ט''ז:

יב עִיר שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, אִם יֵשׁ יִשְׂרָאֵל אֶחָד בֵּינֵיהֶם אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶם יִשְׂרָאֵל כְּדֵי סִפּוּקָם, אוֹ שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל כְּלָל, קוֹרֵא כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן, שֶׁאֵין שָׁם מִשּׁוּם פְּגָם, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא כֹּהֲנִים; וְהוּא הַדִּין לְעִיר שֶׁכֻּלָּהּ לְוִיִּם.

יג אִם קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר, בְּסי' רפ''ב; אִם אֵין כֹּהֵן אֶלָּא סוּמָא אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, בְּסי' קל''ט.

יד בְּנֵי אָדָם הַחֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֵין מְבִיאִים אֶצְלָם סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה לְבַד, אֲבָל אִם (כב) מְכִינִים לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם קֹדֶם, מֻתָּר (אוֹר זָרוּעַ הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ק דִּבְרָכוֹת ןמהרמ''פ סי' פ''ח); וְאִם הוּא אָדָם (כג) חָשׁוּב, בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי (שָׁם וּמָרְדְּכַי ספ''ק דר''ה).

 באר היטב  (כב) מכינים. היינו ארון או תיבה על יום או יומים דעיקר תלוי באם שעושים מקום קבוע לס''ת. ובפרשת זכור מותר להביא ס''ת אצלו. מ''א: (כג) חשוב. בהג''ה בשם א''ז משמע דתרתי בעי חולה ואדם חשוב אבל בא''ז משמע דחולה אפי' אינו חשוב וחשוב אפי' אינו חולה שרי. ד''מ:

סימן קלו - מי הם הנקראים לספר תורה בשבת, ובו סעיף אחד

א בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, קוֹרִים אַחַר לֵּוִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (א) הַמְמֻנִּין עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִם לְמַנּוֹתָם פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר (שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמֵר), וְאַחַר כָּךְ בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מְמֻנִּים עַל הַצִּבּוּר, וְאַחַר כָּךְ רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת וְכָל הָעָם.

 באר היטב  (א) הממונין. במקום שנוהגין שהפרנס עולה אינו רשאי למחול לאחר שיקרא במקומו רמ''מ ס''ו ואם יש הרבה חתנים הנושאים בתולות הם קודמים לאלמנה ואלמנה לחלוצה וחלוצה לגרושה והוא דכולם שווין בידיעת התורה ואין ביניהם כהנים או לוים שכנה''ג. וכן במקום שנוהגים כשיש ליחיד ס''ת בבה''כ כשעושה שמחה קורין בס''ת שלו וכשיש לשני בעלי בתים שמחה איזה מהם קודם ת''ח מורה הוראה קודם לת''ח מפולפל ואינו יודע עדיין להורות הלכה למעשה. ת''ח קודם לכהן ע''ה כהן קודם ללוי ולוי לישראל ואם שניהם שווים מגריל ביניהם וכן הדין בשני ילדים למול אם נולדו בשעה אחת וכן מי שכתב ס''ת בידיו או קנאו בממון של עצמו הוא קודם למי שירש ס''ת מאבותיו. שכנה''ג ע''ש. אם קראו לאחד לעלות ולקרות בתורה ורץ אחר ועמד במקומו אם חייב לשלם לו דמי ברכה שהפסידו עיין תוס' והרא''ש פרק כיסוי הדם ועי' בשכנה''ג ונהגו שגדול הציבור עולה אחרון. ב''י:


   

סימן קלז - כמה פסוקים צריכים לקרא לכל אחד, ובו ו' סעיפים

א בְּיוֹם שֶׁקּוֹרִין ג', אֵין קוֹרִין פָּחוֹת מִי' פְּסוּקִים; וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְאִי סָלִיק עִנְיָנָא בְּבָצִיר מִי' פְּסוּקִים, כְּגוֹן פָּרָשַׁת עֲמָלֵק (שְׁמוֹת יז, ח טז) שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, שַׁפִּיר דָּמִי.

ב אֵין קוֹרִין עִם כָּל אֶחָד פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, שְׁנַיִם קוֹרִין ג' ג', וְאֶחָד קוֹרֵא ד'; וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁקּוֹרֵא ד' הֲרֵי זֶה (א) מְשֻׁבָּח.

 באר היטב  (א) משובח. כתב רש''ל דעכשיו שהש''ץ קורא לא יקרא לאמצעי ד' שלא לבייש האחרון או הראשון ע''ש וב''ח חולק עליו וכן הסכים הפר''ח:

ג אִם דִּלֵּג פָּסוּק אֶחָד וְלֹא קְרָאוֹ, אִם הוּא בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּב' וְה' וְקָרָא יוֹ''ד (ב) פְּסוּקִים בְּלֹא פָּסוּק הַמְדֻלָּג, אֵינוֹ חוֹזֵר; וְאִם לָאו, חוֹזֵר. אֲבָל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ דִּלֵּג (ג) פָּסוּק אֶחָד חוֹזֵר (ד) וְקוֹרֵא, וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה וְאָמַר קַדִּישׁ חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ; וַאֲפִלּוּ הִפְטִיר וְהִתְפַּלֵּל מוּסָף, חוֹזֵר וְקוֹרֵא. פָּרָשִׁיּוֹת הַמּוֹעֲדִים דִּינָם כְּמוֹ מִנְחָה בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, לְפִי שֶׁכְּבָר קָרְאוּ הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּשַּׁבָּתוֹת שֶׁלָּהֶן.

 באר היטב  (ב) עשרה פסוקים. ל''ד דה''ה אם לא קרא רק ט' פסוקים ג''כ יצא כמ''ש המחבר סעיף ד' ואפשר כשדילג באמצע לא סגי בפחות מיו''ד. מ''א: (ג) פסוק א'. ואפי' קראו כ''א פסוקים לז' גברי בלא פסוק המדולג אפ''ה חוזר וקורא. עיין שכנה''ג פר''ח: (ד) וקורא. ומברך ברכת התורה ומש''ה קורא אותו הפסוק ושנים עמו דברכות צריכות שיהיו בהם ג' פסוקים מ''א ט''ז וכ''פ הפר''ח שצריך לברך לפניה ולאחריה דלא כמהר''ם מלובלין עיין מ''א. עס''ק ט'. וע''ת הסכים עם מוהר''ם מלובלין דחוזר וקורא בלא ברכה תחלה וסוף עיין שם. ועיין יד אהרן ובני חייא ובמעיל שמואל סי' ב' (ובס' אליהו רבה) פסק גם כן דחוזר ומברך דלא כמהר''ם לובלין ע''ש:

ד אִם קָרָא אֶחָד ב' פְּסוּקִים, צָרִיךְ לַחֲזֹר (ה) וְלִקְרוֹת; וְאִם לֹא קָרְאוּ בֵּין שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, ג' לְכָל אֶחָד, אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר (ו) וְלִקְרוֹת; וּרְאָיָה לַדָּבָר: פָּרָשַׁת עֲמָלֵק (שְׁמוֹת יז, ח טז). אֲבָל אִם קָרְאוּ פָּחוֹת מִט', צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת.

 באר היטב  (ה) ולקרות. ט''ז העלה דאם נזכר אחר ברכה אחרונה ועדיין לא קרא הש''ץ לאחר אזי אותו שחיסר פסוק א' יקרא עוד פסוק א' ולא יברך ברכה ראשונה אלא יגמור אותו הפסוק ויברך ברכה אחרונה שנית ואם לא נזכרו עד אחר שקרא לאיש אחר יסתלק הראשון ויקרא הב' בברכה ראשונה תחלה ויתחיל למפרע ממקום שהתחיל אותו שלפניו ויוסיף עליהם כפי מה שירצה נמצא כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם רק שאותו שקרא ב' פסוקים לא נחשב לכלום ע''כ (ובס' אליהו רבה חולק על ט''ז ע''ש) והמ''א כתב דבחול יקרא זה שנית ג' פסוקים דאסור להוסיף על מנין הקרואים אבל בשבת יקרא אחר מכאן ולהלן ג' פסוקים וה''ה ביו''ט דהא י''א דמותר להוסיף לכן לא יקרא הוא שנית וכן הסכים בתשובת פנים מאירות סי' צ''ד: (ו) ולקרות. ואם קרא הב' פסוק א' למפרע יצא מ''א וע''ת לא כ''כ ע''ש:

ה אִם קָרָא פָּרָשַׁת פָּרָה (בַּמִּדְבָּר יט, א כב), וּפָסַק בְּהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם וְגָלַל (ז) סֵפֶר תּוֹרָה, חוֹזֵר וּפוֹתֵחַ וּמַתְחִיל מֵרֹאשׁ (ח) הַפָּרָשָׁה עַד תִּטְמָא עַד הָעָרֶב וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ (ט) וּלְאַחֲרֶיהָ.

 באר היטב  (ז) ס''ת. אבל אם לא גלל עדיין חוזר וקורא המותר ומברך לאחריה ולא לפניה כמ''ש בס''ק ה' בשם ט''ז: (ח) הפרשה. הפר''ח חולק ופסק דיתחילו ממקום שפסקו: (ט) ולאחריה. ואם דילג פסוק אחד מפרשת פרה אינו צריך לחזור ולקרות כיון שכבר קראו אותו פרשה ע''ת מ''א. כ' מהר''ם מלובלין סי' פ''ה ש''ץ שקרא בשבת ביום אחד דחו''ה דסוכות למפטיר וביום השני וגלל הספר תורה ולא קרא ביום השלישי והורה לחזור ולפתוח הס''ת ולקרות בקול רם וביום השלישי עד גמירא בלא ברכה לפניה ולאחריה ומסיים המורה לברך לא הפסיד ע''ש ומ''א ופר''ח ויד אהרן חלקו עליו ופסקו בפשיטות דיברך תחלה וסוף ע''ל ס''ק ד':

ו הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְקָרָא הַשֵּׁנִי מַה שֶּׁקָּרָא (י) הָרִאשׁוֹן, אִם הוֹסִיף עַל מַה שֶּׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן ג' פְּסוּקִים, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם בְּמָקוֹם דְּלֹא אֶפְשָׁר, אוֹתוֹ שֵׁנִי עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן; וְאִם לָאו, אֵינוֹ עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן, חוּץ מִפָּרֵי הֶחָג, מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר.

 באר היטב  (י) הראשון. דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא יקרא למפרע. מ''א:


   

סימן קלח - שלא לשיר בפרשה פחות מג' פסוקים, ובו סעיף אחד

א הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא (א) יְשַׁיֵּר בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, מִפְּנֵי הַיּוֹצְאִים אָז מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֹּאמְרוּ: הָעוֹלֶה אַחֲרָיו לֹא יִקְרָא אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים הַנִּשְׁאָרִים; וְכֵן לֹא (ב) יַתְחִיל בָּהּ פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, מִפְּנֵי הַנִּכְנָסִים אָז בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא קָרָא הָרִאשׁוֹן אֶלָּא ב' פְּסוּקִים. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין פ' פְּתוּחָה לִסְתוּמָה; וּפָרָשָׁה שֶׁאֵינָהּ רַק ב' פְּסוּקִים, מֻתָּר לְשַׁיֵּר בִּתְחִלָּה וּלְהַפְסִיק שָׁם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן כ''ב). וִיכַוֵּן שֶׁיַּתְחִיל תָּמִיד לִקְרֹא בְּדָבָר (ג) טוֹב, וִיסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב (אוֹר זָרוּעַ וּמַיְמוֹנִי פֶּרֶק י''ג מה''ת) וְע''ל סִימָן תכ''ח.

 באר היטב  (א) ישייר. ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפרשה יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת ולא ג' למפרע מגן אברהם ועיין ט''ז סימן תכ''ג. ופרשה באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכא למימר שהשני יקרא עד הפרשה. שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אע''פ שיש שם פרשה ומטעם זה מתחילין פרשת ויחל שהוא שני פסוקים סמוך לפרשה וכן והקרבתם הוא ב' פסוקים אחר הפרשה שאלו הפרשות הם ידועות לעולם וליכא למיטעי עיין מ''א: (ב) יתחיל. פירוש שלא יסיים לאחד ב' פסוקים אחר הפרשה וא''כ יתחיל השני ב''פ אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב''פ דאל''כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה. וה''ה אם יש בסוף הסדר של ה' פסוקים לא יתחיל המפטיר ב''פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים. אם נמצא טעות בס''ת ומוציאין אחר קורין ממקום שפסק אם לא נשתייר לקורא אלא ב' פסוקים או א' ש''ד דאין קורין לו אלא מה שנשאר וליכא למיחש לנכנסים. שכנה''ג עיין מ''א: (ג) טוב. וטובת עכו''ם אינה קרויה טובה וה''ה רעות עכו''ם וה''ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע רמב''ם סוף ידים. מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פרשת עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש. וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו. ס''ח מ''א. ואם ברור שבא על עריות ולא שב בתשובה ראוי לקרותו לפרשת עריות כדי שיתבייש. כנה''ג:


   

סימן קלט - סדר קריאת התורה וברכותיה, ובו י''א סעיפים

א בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָעוֹלֶה עַצְמוֹ קוֹרֵא בְּקוֹל רָם, אִם לֹא סִדֵּר (א) תְּחִלָּה הַפָּרָשָׁה פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יַעֲלֶה; וּבְמָקוֹם שֶׁהַחַזָּן קוֹרֵא הוּא צָרִיךְ לְסַדֵּר תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (א) תחלה. כ' כנה''ג דמצוה שגם העולה יסדר בינו לבין עצמו. ובשנים מקרא שקרא בע''ש יוצא ונחשב בחשבון. ע''ת שכנה''ג פר''ח ע''ש:

ב מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה; וְאִם צְרִיכִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, לְפִי שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי וְאֵין שָׁם אַחֵר זוּלָתוֹ, אִם כְּשֶׁיִּקְרָא לוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה (ב) בְּמִלָּה יוֹדֵעַ לְאָמְרָהּ וְלִקְרוֹתָהּ מִן הַכְּתָב, יָכוֹל לַעֲלוֹת; וְאִם לָאו, לֹא יַעֲלֶה.

 באר היטב  (ב) במלה. ועכשיו לא נהגו לדקדק אחריו ע''ל סי' קל''ה ס''ק ה'. וכן כ' המ''ב ומתיר אפי' אינו יכול לקרות מתוך הכתב:

ג אֲפִלּוּ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אוֹ חַזָּן, לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: קְרָא; וְנָהֲגוּ שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁרוֹצֶה מְבָרֵךְ וְקוֹרֵא בְּלִי נְטִילַת רָשׁוּת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּאִלּוּ מִשָּׁעָה שֶׁמִנּוּהוּ לְשַׁ''ץ הִרְשׁוּהוּ עַל כָּךְ. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, וְאֵין הַחַזָּן עוֹלֶה רַק כְּשֶׁהַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ לַעֲלוֹת, אֲבָל אֵין קוֹרִין לוֹ בִּשְׁמוֹ כְּמוֹ שְׁאָר הָעוֹלִים שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמָם פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי; וּמִי שֶׁאָבִיו מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי אָבִיו, אֲבָל לֹא בִּשְׁמוֹ לְבַד, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' כ''א וְס' הַחֲסִידִים). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא עָלָה מִיָּמָיו בְּשֵׁם אָבִיו, אֲבָל אִם הוּא גָּדוֹל וְהֻרְגַּל בְּאוֹתוֹ הָעִיר לַעֲלוֹת בְּשֵׁם אָבִיו, וְהֵמִיר אָבִיו, קוֹרְאִים אוֹתוֹ בְּשֵׁם אָבִיו כְּמוֹ שֶׁהֻרְגַּל, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים; וְכֵן אִם אִכָּא לְמֵיחַשׁ לְאֵיבַת הַמּוּמָר (מַהֲרַ''ם פַּאדוֹוָאָה סי' פ''ז); וַאֲסוּפִי וּשְׁתוּקִי קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי (ג) אִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אַבְרָהָם, כְּמוֹ לְגֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). (ד) סוּמָא אֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, (וּמַהֲרִי''ל כָּתַב דְּעַכְשָׁיו קוֹרֵא סוּמָא, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מַקְרִין בַּתּוֹרָה לְעַם הָאָרֶץ).

 באר היטב  (ג) אמו. והט''ז כתב דלעולם קורין אותו בשם בן אברהם ע''ש: (ד) סומא. ב''ח כתב דוקא סומא ת''ח אבל ע''ה אין לקרותו ומ''א כתב דלא נהגו לדקדק בזה דמסתמא כל אדם יכול לקרות עם הש''ץ וכן הט''ז בסי' קמ''א סק''ג כתב להתיר אפי' בע''ה. וכן הסכים שכנה''ג ומהר''א יצחק בתשובתו זרע אברהם:

ד כָּל הַקּוֹרִים מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ (ה) וּלְאַחֲרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ הַסֵפֶר קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ וְרוֹאֶה הַפָּסוּק שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ; וּלְאַחַר שֶׁקָּרָא, גּוֹלֵל (ו) וּמְבָרֵךְ. הגה: וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה יַהֲפֹךְ (ז) פָּנָיו עַל הַצַּד, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּמְבָרֵךְ מִן הַתּוֹרָה (כָּל בּוֹ); וְנִרְאֶה לִי דְּיַהֲפֹךְ פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאלוֹ.

 באר היטב  (ה) ולאחריה. עיין ט''ז ס''ק ג' מה שהקשה ועיין מה שתירץ ע''ז בסי' תכ''ח ס''ק (ו') [ה'] לכאורה יש לדקדק דאיתא במגילה דכ''ב ע''א הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא דאי ס''ד בישראל קרא לפניה מ''ט בריך וכו' ע''ש ואי כפי' הט''ז מה הכרע הוא זה דילמא לעולם בישראל קרא ורצה לברך עיין ודוק והתוס' י''ט תירץ דמתני' איירי בתעניות שקורין ברכות וקללות ע''ש. ועיין בס' עץ החיים וביד אהרן מה שהקשו עליו. ולעיקר הקושיא י''ל דאיתא במגילה דכ''ט ע''ב במערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין ע''ש א''כ י''ל דלא היו קוראין בשבת כי אם כ''א פסוקים לז' גברי א''כ נמצא דהחותם מברך על הקללות מש''ה אמרו אין מפסיקין בקללות. ועיין בדרשות מהרימ''ט ובס' עץ החיים בלשונות הרמב''ם שחיבר מהר''ח אבולעפיא. (וכתב בתשובת פני משה ברכה אחרונה לכ''ע מדרבנן ברכה ראשונה לרמב''ן ורשב''א וספר החינוך הוי דאורייתא ולרי''ף והרמב''ם ולהרא''ש הוי דרבנן) (ו) ומברך. ותהא סתומה עד דאתי גברא ויפתחנו לצורך קריאתו. רש''ל מ''א ט''ז ע''ת: (ז) פניו. וט''ז כתב דהפיכת פניו אין נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מראה עצמו כאילו מסתלק ממנו. וכ''כ הב''ח הגון שיהא פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל שכך היא דעת פוסקים והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג ע''כ. והכורעים בברכת התורה טועים הם שאין לשחות אלא במה שתיקנו חז''ל ל''ח והש''ך בשם רוקח כתב מנהג קדמונים לכרוע ולהשתחוות בברכת התורה לכבוד התורה ולא כאותן שאין נוהגין וכ''כ מ''ע:

ה נָהֲגוּ לְכַסוֹת הַכְּתָב בְּסוּדָר, בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ שֶׁהִיא (ח) מְגֻלֶּלֶת בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וְכֵן עִקָּר.

 באר היטב  (ח) מגוללת. ואותן הנוהגים לגללה בין גברא לגברא ואח''כ מניחין עליה כיסוי היא טירחא יתירא אבל מה שנוהגין לכסותה בשעה שאומר הש''ץ קדיש הוא שפיר דאז מסתלק מן הקריאה. ט''ז:

ו אוֹמֵר בָּרְכוּ וְהַבְּרָכוֹת בְּקוֹל רָם; וְהָאוֹמְרָם בְּלַחַשׁ טוֹעֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם; הגה: כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָעָם וְיַעֲנוּ: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד (טוּר). וְאִם לֹא שָׁמְעוּ הַצִּבּוּר אֶת הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ הַחַזָּן עוֹנֶה, לֹא יַעֲנוּ עִמּוֹ אֶלָּא עוֹנִין אָמֵן עַל דִּבְרֵי הַחַזָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י וְאָרְחוֹת חַיִּים וְכָל בּוֹ).

ז אַחַר שֶׁעָנוּ הָעָם: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, חוֹזֵר הַמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, כְּדֵי לִכְלֹל הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ בִּכְלַל הַמְבָרְכִים.

ח אֲפִלּוּ בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ וְתֵכֶף קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר (ט) וּלְבָרֵךְ: אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, כְּשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַתּוֹרָה נִתְקְנָה כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּצִבּוּר.

 באר היטב  (ט) ולברך. ומ''מ יקרא פסוק א' בנתיים כגון יברכך. לבוש מ''א ופר''ח:

ט אִם קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ, כְּבַר נִפְטַר מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּחַר (י) בָּנוּ, דְּלֹא גָּרַע מִמִּי שֶׁנִּפְטַר בְּאַהֲבָה רַבָּה.

 באר היטב  (י) בנו. אבל צ''ל אח''כ אקב''ו לעסוק בד''ת והערב נא. משא''כ באהבה רבה דפטור לגמרי. ב''ח רש''ל מ''מ. וינענע התורה בשעה שאומר ונתן לנו את תורתו וכן כשיאמר ונתן לנו תורת אמת מט''מ. יאמר וחיי עולם ולא העולם. מ''א:

י בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה: אֲשֶׁר נָתַן (יא) לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ, הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

 באר היטב  (יא) לנו. טעה בראשונה ואמר אשר נתן וגערו בו וסיים אשר בחר יצא ואם בירך אשר נתן עד גמירא יברך לאחריה אשר בחר בנו. באר שבע דף נ''ח כנה''ג ע''ש:

יא הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה צָרִיךְ (יב) לֶאֱחֹז בַּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת בְּרָכָה. הגה: וְסָמְכוּ מִנְהָג זֶה עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךְ חֲזַק וֶאֱמָץ (יְהוֹשֻׁעַ א, ח ט) וּמִזֶּה נָהֲגוּ לוֹמַר לַמְסַיֵּם לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּכָל פַּעַם חֲזַק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹרַח חַיִּים).

 באר היטב  (יב) לאחוז. בכוונת כתב שקודם הברכה יאחוז בב' העמודים ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית להגביה הימין ובכתבים כתב בשעת הברכה יאחוז בשתי ידיו ביריעות התורה ע''י מפה ואחר הברכה יסלק השמאל ולאחר הקריאה ינשק הס''ת וכשיזדמן לו רוק ירוק ואח''כ ינשק ולא ינשק ואח''כ ירוק. ס''ח מ''א:


   

סימן קמ - דיני הפסק בברכת התורה, ובו ג' סעיפים

א הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנִשְׁתַּתֵּק, הָעוֹמֵד יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן, וִיבָרֵךְ בִּתְחִלָּה וּבַסוֹף; וּלְהָרַמְבָּ''ם לֹא יְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה. הגה: וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא, דִּינָא הָכֵי (הר''י פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין).

ב הָעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבֵרַךְ בְּרָכָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, וְקָרָא מִקְצָת פְּסוּקִים וְדִבֵּר דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי חֹל, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.

ג וְהָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְהֶרְאוּ לוֹ מָקוֹם (א) שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת, וּבֵרַךְ עַל הַתּוֹרָה וְהִתְחִיל לִקְרוֹת; אוֹ לֹא הִתְחִיל, וְהִזְכִּירוּהוּ שֶׁפָּרָשָׁה אַחֶרֶת צָרִיךְ לִקְרוֹת וְגָלַל הַסֵפֶר תּוֹרָה לַמָּקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בּוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ.

 באר היטב  (א) שצריך. בספר פרח שושן חלק או''ח כלל א' סי' א' העלה לפסק הלכה אם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראה לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור יותר למעלה בכל חד מהני גווני א''צ לחזור ולברך כמו שכתב המבי''ט ובעל תיקון יששכר והרדב''ז. והיכא שהיא פרשה אחרת שאינה מסדר הקריאה דעת המבי''ט ובעל תיקון יששכר שצריך לברך וכן דעת המג''א וט''ז. וסיים הט''ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א''צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר''ח ז''ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל עי' בתשובת חוט השני סי' ס''ב ובתשובת גינת ורדים חא''ח כלל א' סי' (ב') [כ']. ובספר יד אהרן וע''ל סי' תרפ''ד:


   

סימן קמא - דיני קורא והמקרא, ובו ח' סעיפים

א צָרִיךְ לִקְרוֹת (א) מְעֻמָּד, וַאֲפִלּוּ (ב) לִסְמֹךְ עַצְמוֹ לְכֹתֶל אוֹ לְעַמּוּד, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בַּעַל בָּשָׂר. הגה: וְכֵן הַחַזָּן הַקּוֹרֵא צָרִיךְ לַעֲמֹד עִם הַקּוֹרֵא (מָרְדְּכַי הֲלָכוֹת קְטַנּוֹת).

 באר היטב  (א) מעומד. ובדיעבד יצא מיושב. פר''ח ועיין מ''א ויד אהרן: (ב) לסמוך. דצריך לעמוד באימה ב''י. וא''כ אפי' להשען קצת אסור אא''כ הוא בעל בשר. ואם נסמך כ''כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה ואפי' לבעל בשר אסור. ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת עיין מ''א. כ' מהר''ם מינץ סי' פ''א מי שהוא בעל בשר וצריך להשען לא ישען על המפה דהוה תשמיש של מצוה אלא יסיר המפה וישען על העץ:

ב לֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם, אֶלָּא הָעוֹלֶה קוֹרֵא וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שׁוֹתֵק, אוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא וְהָעוֹלֶה לֹא יִקְרָא בְּקוֹל רָם; וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִקְרוֹת עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בְּנַחַת, שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו. וַאֲפִלּוּ מַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּלֹא עָדִיף (ג) מִתְּפִלָּה, כְּדִלְעֵיל סִימָן ק''א (דַּעַת עַצְמוֹ).

 באר היטב  (ג) מתפלה. כלומר שתפלה תקנו גם כן בלחש ואפילו הכי משמיע לאזניו הכי נמי כן:

ג וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַעֲמִיד מִי שֶׁמְּקָרֵא לָעוֹלֶה מִלָּה בְּמִלָּה, וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר הַמְקָרֵא הַמִּלָּה אוֹמְרָהּ הָעוֹלֶה.

ד אִם שְׁלִיחַ צִבּוּר רוֹצֶה לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד אַחֵר אֶצְלוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר כָּךְ אָנוּ צְרִיכִים לִנְהֹג בָּהּ עַל יְדֵי סַרְסוּר.

ה אֵין (ד) הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לַעֲנוֹת אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַקּוֹרֵא, וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר.

 באר היטב  (ד) הצבור. אפילו יש שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם מ''א ע''ל סי' קכ''ח סי''ח:

ו יְכוֹלִים לִקְרוֹת ב' אַחִים זֶה אַחַר זֶה וְהַבֵּן אַחַר הָאָב, וְאֵין מַנִּיחִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל (ה) עַיִן הָרַע; וַאֲפִלּוּ אִם (ו) א' הוּא הַשְּׁבִיעִי וְא' הוּא הַמַּפְטִיר, לֹא יִקְרְאוּ הַשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹ מִשּׁוּם עַיִן הָרַע (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (ה) עין הרע. וה''ה אב ובן בנו שכנה''ג ופר''ח כתב עליו ולא נהירא לי. נשאלתי כיון שהטעם הוא בשביל עין הרע אם רוצה לעלות אם מניחין אותו לעלות או לא. העלה בספר יד אהרן אם כבר עלה לא ירד ומכל שכן אם כבר התחיל לברך שלא יפסיק אבל אם רוצה לעלות מוחין בידו וכן כתב הפר''ח וכנה''ג ע''ש: (ו) ואחד הוא המפטיר. כתב בשכנה''ג דהיינו דוקא במפטיר של שבת שקורא המפטיר בס''ת שקרא השביעי וכיון דשניהם קורין בס''ת א' איכא עינא בישא אבל המפטיר דיו''ט וכיוצא שמוציאין ב' ספרים אין קפידא:

ז הָעוֹלֶה לְמִגְדָּל, עוֹלֶה בְּפֶתַח שֶׁהוּא לוֹ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה מִמְּקוֹמוֹ וְיֵרֵד מֵהַמִּגְדָּל בְּדֶרֶךְ אַחֵר, שֶׁהוּא לוֹ בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה עַד מְקוֹמוֹ; וְאִם ב' הַדְּרָכִים שָׁוִים, עוֹלֶה בַּפֶּתַח שֶׁהוּא לוֹ בְּדֶרֶךְ יָמִין, וְיוֹרֵד בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וְלֹא יֵרֵד עַד שֶׁעָלָה כְּבַר (ז) הָרָאוּי לִקְרוֹת אַחֲרָיו (מָרְדְּכַי הַגָּדוֹל).

 באר היטב  (ז) הראוי לקרות אחריו. והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה והמדקדקים חוששים שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינים עד שיסיים הב' ויורד בין גברא לגברא מ''א (וכתב בתשו' מ''ע סי' (פ''ד) [פ''ג] שנים המתגאים זע''ז מי יעבור לפני חבירו ראוי להוכיחם בדברים כפי מה שהם נוחים לקבל דבקדושת המקום לא יסבלו גאוה ובוז בשום פנים כו' ע''ש. כתב בספר אליהו רבה רע המעשה אשר עושים קצת בחג הסכות שעומדים קצת עם לולביהן ואין מקיפים משום כבוד מי בראש כו' ע''ש):

ח כָּל תֵּבָה שֶׁהִיא קְרִי וּכְתִיב, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁתְּהֵא נִכְתְּבֶת כְּמוֹ שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה וְנִקְרֵית בְּעִנְיָן אַחֵר; וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁקָּרָא כְּמוֹ שֶׁהִיא כְּתוּבָה, בִּפְנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר: הָרַבָּנִים ה ''ר יִצְחַק אַבּוּהַב וְהר''ר אַבְרָהָם וַאלֶאנְסִי והר''ר שְׁמוּאֵל וַאלֶאנְסִי בְּנוֹ זַ''ל, וְהִתְרוּ בּוֹ שֶׁיִּקְרָא כְּפִי הַמְּסוֹרָה, וְלֹא רָצָה, וְנִדּוּהוּ וְהוֹרִידוּהוּ מֵהַתֵּבָה.

   

סימן קמב - דין מי שקרא וטעה, ובמקום שאין שם מי שיודע לקרות בדיוק, ובו ב' סעיפים

א קָרָא וְטָעָה, אֲפִלּוּ בְּדִקְדּוּק אוֹת אַחַת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הגה: וְכֵן דִּין הַחַזָּן הַקּוֹרֵא; וְדַוְקָא שִׁנּוּי שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה עַל יְדֵי זֶה הָעִנְיָן, אֲבָל אִם טָעָה בִּנְגִינַת הַטַּעַם אוֹ (א) בַּנִּקּוּד, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲבָל גּוֹעֲרִין בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף וּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן קפ''א).

 באר היטב  (א) בניקוד. ובניקוד נמי כשמשתנה הענין כגון יעשה בפת''ח יעשה בצירי בחלב בחטף בחלב בצירי מחזירין אותו. מ''א:

ב וְיִשּׁוּב שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְיָן וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה כְּהִלְכָתָהּ בְּדִקְדּוּק וּבִטְעָמִים, אֲפִלּוּ הָכֵי יִקְרְאוּ (ב) בַּתּוֹרָה בִּבְרָכָה, כְּהִלְכָתָהּ. וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ רֵישׁ סי' קמ''ג.

 באר היטב  (ב) בתורה. ונ''ל דהיינו דוקא כגון לאהרן הרן ר''ל שלא קרא האל''ף או יהודים יהודיים וכיוצא. אבל אם טעה בטעות שמשתנה הענין כגון שבמקום חֵלֶב קורא חָלָב וכן במקום זֵכֶר קורא זָכָר ואין שם יודע שיוכל להחזירו מטעותו פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא. פר''ח:


   

סימן קמג - דין אם נמצאת ספר תורה מטעה, ויתר דיני הספר, ובו ה' סעיפים

א אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאִם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, (א) גּוֹמְרִים.

 באר היטב  (א) גומרים. עם המפטיר ולא יותר. מ''א:

ב אִם כָּתוּב כָּל חֻמָּשׁ לְבַדּוֹ, אֲפִלּוּ בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֵין קוֹרִין בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים תְּפוּרִים בְּיַחַד. הגה: וְהֵם כְּתוּבִים בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל בַּחֻמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ כָּל ה' סְפָרִים בְּיַחַד אֵין לְבָרֵךְ (ב) עֲלֵיהֶם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַנִּזָּקִין וְסוֹף פֶּרֶק הַקוֹמֵץ וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סי' קפ''ז וְקצ''ט וְר' יְרוּחָם נ''ב ח''ב וְאָגוּר בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ (ס''ח) [ס''ט] וְהַכָּל בּוֹ ומ''ע פ''ט מה' סֵפֶר תּוֹרָה), וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַבָּקִי בִּנְגִינָה בְּעַל פֶּה, רָאִיתִי נוֹהֲגִים שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא מִן הַחֻמָּשׁ בְּנִקּוּד וְהָעוֹלֶה קוֹרֵא (ג) אַחֲרָיו מִן הַסֵּפֶר תּוֹרָה הַכָּשֵׁר.

 באר היטב  (ב) עליהם. ומ''מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה. תניא. וכתב המגן אברהם משמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים: (ג) אחריו. והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש והש''ץ קורא מהס''ת. מ''א:

ג אֲפִלּוּ בִּכְפָרִים שֶׁאֵין נִמְצָא לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר, אֵין מְבָרְכִין (ד) עָלָיו.

 באר היטב  (ד) עליו. וקאי אסעיף ב' אם כתוב כל חומש לבדו:

ד אִם נִמְצָא טָעוּת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה (ה) אַחֶרֶת, וּמַתְחִילִין מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא (ו) הַטָּעוּת, וּמַשְׁלִימִין הַקּוֹרִים עַל אוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בַּמֻטְעֶה; וְאִם נִמְצָא טָעוּת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַקּוֹרֵא, גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ בַּסֵפֶר הַכָּשֵׁר, וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ (ז) לְפָנֶיהָ. הגה: וְאִם כְּבַר קָרְאוּ עִמּוֹ ג' פְּסוּקִים וְאֶפְשָׁר (ח) לְהַפְסִיק, פּוֹסְקִים שָׁם, וּמְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ וּמַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הָאַחֵר שֶׁמּוֹצִיאִין (מָרְדְּכַי פ''ב דִּמְגִלָּה) וְהָא דְּמוֹצִיאִין אַחֵר, דַּוְקָא שֶׁנִּמְצָא טָעוּת גָּמוּר, אֲבָל מִשּׁוּם חֲסֵרוֹת (ט) וִיתֵרוֹת אֵין לְהוֹצִיא אַחֵר, שֶׁאֵין סִפְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ מְדֻיָּקִים כָּל כָּךְ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָאַחֵר יִהְיֶה יוֹתֵר כָּשֵׁר (אָגוּר וּפִסְקֵי מהרי''א סי' ע' וְריא''ז וּמַהֲרִי''ל פָּסָק דְּאֵין לְהָבִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וּבֵית יוֹסֵף פָּסַק דְּצָרִיךְ לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר לָכֵן צָרִיךְ לְחַלֵּק כָּךְ); וּבִשְׁעַת (י) הַדַּחַק, שֶׁאֵין לַצִּבּוּר רַק סֵפֶר תּוֹרָה פָּסוּל וְאֵין שָׁם מִי שֶׁיָּכוֹל לְתַקְּנוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר וּלְבָרֵךְ עָלָיו (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), וְיֵשׁ מַחֲמִירִין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א תפ''ז וְתת''ה וּמַיְמוֹנִי פ''י מֵהִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה); וְאִם חֻמָּשׁ אֶחָד שָׁלֵם בְּלֹא טָעוּת, יֵשׁ לְהָקֵל לִקְרוֹת בְּאוֹתוֹ חֻמָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ טָעֻיּוֹת בָּאֲחֵרִים (רַ''ן).

 באר היטב  (ה) אחרת. הב''ח כתב דפסק ש''ע אינו נכון והמנהג הוא שאם עדיין לא קרא שלשה פסוקים קורא הטעות על פה עד שיקרא ג''פ ומברך לאחריה ואם הוא פחות מג''פ סמוך לפרשה גומר הפרשה ואם כבר קרא ג''פ ונשאר ג' פסוקים עד סוף הפרשה פוסקים שם ומברך לאחריה ומשלימין המנין בס''ת הכשר וכך נהגו גדולי עולם שלפנינו עכ''ל. וכתב המ''א במקום שאין מנהג יש לנהוג כמ''ש הב''ח דיקרא בס''ת הפסול ג''פ והטעות יקרא בע''פ או להשלים הפרשה אם לא אפשר דהיינו שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה גומר הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך לאחריה אבל במקום שיש מנהג קשה לשנות מנהגם ועכ''פ יש לנהוג שאם מתחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם ואם הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפרשה ע''ש והש''ץ והעט''ז מסכימים לדעת המחבר וכתבו שכן נתפשט המנהג גם הט''ז נדחק ליישב דעת המחבר עיין בי''ד סי' רע''ט. כתב רמ''א בי''ד סי' רע''ט ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס''ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ''ל וכתב המ''א דהרמ''א דקדק וכתב בס''ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר משמע אבל מפטיר שבכל שבת אין צריך להוציא אחרת אלא יקרא ג' פסוקים בס''ת הפסולה בלא ברכה כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס''ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא וט''ז ביו''ד שם כתב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציא ס''ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש. ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע''פ ע''ש. ונ''ל כמ''ש המ''א. (ועיין בספר אליהו רבה שהשיב על מ''א הרבה דברים. ומעשה היה בסוף פרשת וירא בפסוק מה לך הגר אל תראי חסר יו''ד והיה נ''ל להוציא אחרת דהוי שינוי דבלא יו''ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה ועוד איזה מעשיות וע''ש שהאריך בענינים האלו): (ו) הטעות. ואפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ''ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס''ת הפסול. מ''א: (ז) לפניה. ואם נמצא הטעות בין ברכה לתחלת הקריאה צריך לחזור ולברך פ''ב וכ''כ בתשובת חוט השני סי' ס''ב וגינת ורדים חא''ח כלל א' סי' (ב') [כ']: (ח) להפסיק. ר''ל שהוא ג''פ לפני הפרשה: (ט) ויתרות. כגון ווי''ן או יודי''ן מלאים או חסרים אבל טעות שנשתנה קריאת התורה כגון כשב כבש אעפ''י שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת של''ה. אם כתב רחבה במקום רחבו יש להוציא אחרת שהוא טעות גמור מהר''ם מלובלין. ומ''א. ועטרת זקנים כתב שאין זה שינוי דיכול לקרות בחולם ע''ש. אם כ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א''צ להוציא אחרת תשובת צ''צ סי' קי''ט. ועיין במנחת יעקב סי' י''ח ובתשו' חכם צבי סי' נ''ד כ' דיש להוציא אחרת וכ''כ בתשו' שבות יעקב ח''ב סי' ג' דכל שאינו מחסירות ויתרות יש להוציא אחרת וכן הסכים מוהר''ר דוד אופנהיים בספר נשאל דוד ובספר חינוך בית יהודה סי' ה' רמזו בתשובת שבות יעקב שם ועיין בתשובת שער אפרים סי' פ''ב. ואם נדבק אות באות א''צ להוציא אחרת ב''ח וכתב המ''א דוקא כשנכתבה אות כתקונה ונדבק בסופו אבל כשנדבקה באמצעיתה וכ''ש אם נדבקה בראשה דפסול. יום שמוציאין בו ב' ס''ת ונמצא הטעות בראשונה אין ליקח הב' אלא תיכף מוציאין אחרת. ודע שמהר''ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם אפי' בחסר תיבה כיון דהרמב''ם מתיר לקרות בס''ת הפסול וכמ''ש ב''י בי''ד סי' רע''ט בשם קצת פוסקים. ושמעתי מהגאון הגדול המפורסם מוה''ר אריה ליב נר''ו אב''ד ור''מ דק''ק אמשטרדם שקבלה בידו מן הגאונים שהנהיגו שלא להוציא אחרת ביתר תיבה אבל בחסר מוציאין והטעם דבחסר צריך לקרות בע''פ ואסור לקרות בע''פ אבל ביתר תיבה לא שייך זה ע''כ שמעתי. ונ''ל דביתר אות יש לסמוך על הב''ח שהבאתי לעיל ס''ק ה' ולהשלים הג' פסוקים או הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך אז לאחריה ואח''כ מוציא אחרת ומשלימין המנין הקרואים בס''ת האחרת ובזה יש לומר דכל הפוסקים מודים וק''ל. אם נטף טיפה של שעוה על אותיות ס''ת אם נראין האותיות כשר. הלק''ט ח''א סי' צ''ט ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות כתב בתשו' שבות יעקב ח''ב סי' ד' בשם ליקוטי פרדס שאין שם פיסול על ס''ת בשביל זה והוא ז''ל דחה דבריו וכתב דפסול וכ''כ שם בשם חינוך בית יהודה סי' ה' וכן פסק בתשובת פרח שושן כלל ב' סי' ב' אך אם נתייבש השעוה שיוכל להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ס''ת וע''י כן יפול כתב בתשובת שבות יעקב שם שמותר ואין כאן משום ממחק והבאר היטב אשר לפני בסי' ש''מ ס''ק ד' מכשיר הס''ת בכל ענין בלי שום טעם וראיה ע''ש: (י) הדחק. ומהר''ם מלובלין פסק דאם נמצא טעות בס''ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס''ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום. ומ''א כתב דאפילו במקום שהוא חובה אין להוציאה לכתחלה אלא א''כ חומש א' שלם וכמ''ש רמ''א כאן. (ובספר אליהו רבה חולק על מ''א ופוסק דאף בשחרית מוציאין אותה ע''ש):

ה בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁאֵין בָּהֶם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד, יְבָרֵךְ וְיִקְרָא קְצָת פְּסוּקִים וִיבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְיַחֲזֹר לְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְקוֹרֵא קְצָת פְּסוּקִים וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְכֵן יַעֲשֶׂה כַּמָּה פְּעָמִים, כְּמִסְפַּר הָעוֹלִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

   

סימן קמד - שלא לדלג בתורה מענין לענין, ודיני ההפטרה, ובו ד' סעיפים

א מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא (א) וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה מִפָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשָׁה אַחֶרֶת; וְהָנֵי מִילֵי בִּשְׁתֵּי עִנְיָנִים, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תִּתְבַּלְבֵּל דַּעַת הַשּׁוֹמְעִים, אֲבָל בְּחַד עִנְיָנָא, כְּגוֹן: אַחֲרֵי מוֹת (וַיִּקְרָא טז) וְאַךְ בְּעָשׂוֹר (וַיִּקְרָא כג, כג) שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל קוֹרֵא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מְדַלְּגִין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה, שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת; וּבַנָּבִיא מְדַלְּגִין אֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בַּדִּלּוּג בְּעִנְיָן שֶׁיַּעַמְדוּ הַצִּבּוּר בִּשְׁתִיקָה; וְהָנֵי מִילֵי בְּנָבִיא אֶחָד, אֲבָל מִנָּבִיא לְנָבִיא אֵין מְדַלְּגִין; וּבִתְרֵי עָשָׂר מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסוֹף הַסֵפֶר (ב) לִתְחִלָּתוֹ.

 באר היטב  (א) אין מדלגין. פי' בשתי ענינים אבל בענין א' מדלגין. פר''ח: (ב) לתחלתו. פירוש למפרע אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחילתו כ''מ עיין מ''א ופר''ח כתב דאפילו בענין אחד אין מדלגין ע''ש:

ב נוֹהֲגִין בְּשַׁבָּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָתָן, לוֹמַר אַחַר הַפְטָרַת (הַפְטָרָה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁעִנְיָנוֹ סִלּוּק, כְּלוֹמַר סִילוּק תְּפִלַּת שַׁחֲרִית) הַשָּׁבוּעַ, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מֵהַפְטָרַת שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (יְשַׁעְיָה סא, י סג, ט), וּכְשֶׁחָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם א', אַחַר שֶׁמַּפְטִירִין הַהַפְטָרָה בְּשַׁבָּת, אוֹמְרִים פָּסוּק רִאשׁוֹן וּפָסוּק אַחֲרוֹן מֵהַפְטָרַת וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ (שְׁמוּאֵל א כ, יח מב) וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם וְע''ל סי' תכ''ה סָעִיף ב' וּבְסוֹף סי' תכ''ח הֵיאָךְ נוֹהֲגִין.

ג אֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר; וְאִם אֵין לָהֶם אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד, וְהֵם צְרִיכִים לִקְרוֹת בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, גּוֹלְלִין, וְיִדָּחֶה כְּבוֹד הַצִּבּוּר.

ד אֵין קוֹרִין לְאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי (ג) סִפְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ (פֵּרוּשׁ שֶׁנִּרְאֶה כְּפוֹגֵם וּמֵטִיל דֹּפִי בָּרִאשׁוֹן) שֶׁל רִאשׁוֹן, אֲבָל שְׁלֹשָׁה גַּבְרֵי בִּשְׁלֹשָׁה (ד) סְפָרִים, כְּגוֹן: רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, לֵיכָּא מִשּׁוּם (ה) פְּגָם.

 באר היטב  (ג) ספרי תורה. אפילו בשני ענינים עיין כ''מ וכנה''ג ופר''ח. ובמ''א כתב בשם הכ''מ אפילו בענין אחד וטעות סופר הוא והבאר היטב אשר לפני לא הרגיש בזה: (ד) ספרים. משמע דהראשון אסור לקרות בס''ת הג'. ב''ח. ומ''א מתיר ע''ש ועיין סי' רפ''ב: (ה) פגם. אפי' בענין אחד פר''ח עיין שם מי שקנה מצוה לשנה ומת באמצע השנה חייבים היורשים לשלם דמי המצוה ומה שיחסיר ישלימו לקהל ואם ימכרו ביותר הריוח ליורשים כנה''ג וע''ת חולק עליו ופסק דהריוח להקהל דאין משתכרין בצדקה ע''ש:


   

סימן קמה - דיני המתרגמין, ובו ג' סעיפים

א בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא הָיוּ נוֹהֲגִים לְתַרְגֵּם, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ הָעָם. אֵין (א) הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת לַתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וְאֵין הַמְּתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא; וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַמְּתַרְגֵּם; וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְתַרְגֵּם, וְלֹא הַמְּתַרְגֵּם יוֹתֵר מֵהַקּוֹרֵא; וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְסַיַּע לַמְּתַרְגֵּם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תַּרְגּוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה.

 באר היטב  (א) הקורא. עיין יד אהרן:

ב קָטָן מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי גָּדוֹל, אֲבָל אֵינוֹ כָּבוֹד לַגָּדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי קָטָן.

ג הָאִדָּנָא לֹא נָהֲגוּ לְתַרְגֵּם, מִשּׁוּם דְּמַה תּוֹעֶלֶת בַּתַּרְגּוּם כֵּיוָן שֶׁאֵין מְבִינִים אוֹתוֹ.

   

סימן קמו - שלא לדבר בשעת הקריאה, ובו ד' סעיפים

א אָסוּר לָצֵאת וּלְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, אֲבָל בֵּין גַּבְרָא (א) לְגַבְרָא, שַׁפִּיר דָּמֵי.

 באר היטב  (א) לגברא. דוקא לצורך גדול סדה''י. ובין פסוק לפסוק אסור. טור מ''א פר''ח:

ב כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ (ב) בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲפִלּוּ בֵּין גַּבְרָא (ג) לְגַבְרָא, וַאֲפִלּוּ אִם הִשְׁלִים הוּא הַפָּרָשָׁה; וְיֵשׁ מַתִּירִים לִגְרֹס (פי' לִלְמֹד) בְּלַחַשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ י' דְּצַיְיתֵי (פי' הַמְשִׂימִין לִבָּם) לַסֵפֶר תּוֹרָה, מֻתָּר לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי''א); וְיֵשׁ מַתִּירִים לְמִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ; וְיֵשׁ מַתִּירִים לְמִי שֶׁקּוֹדֵם שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה מַחֲזִיר פָּנָיו וּמַרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִקְרוֹת, וּמַתְחִיל לִקְרוֹת; וְלִקְרוֹת שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה, (ד) שָׁרֵי. וְכָל זֶה אֵינוֹ עִנְיָן לְפָרָשַׁת זָכוֹר (דְּבָרִים כה, יז יט) וּפָרָשַׁת פָּרָה (בַּמִּדְבָּר יט, א כב), שֶׁהֵם בַּעֲשָׂרָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן וּלְשָׁמְעָם מִפִּי הַקּוֹרֵא; וְהַנָּכוֹן שֶׁבְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת רָאוּי לִמְדַקְדֵּק בִּדְבָרָיו לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְשָׁמְעָם מִפִּי הַקּוֹרֵא.

 באר היטב  (ב) בדברי תורה. אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרוש מדבר איסור עיין ברי''ף ובמ''א. ובד''מ הביא להורות לשואל או לפרוש מדבר איסור ש''ד ע''ש: (ג) לגברא. וב''ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך (ובשל''ה כתב אם אסור לספר אפילו בין גברא לגברא אף שהספר סגור א''כ מה יענו ליום הדין הגדול והנורא אותן שמספרין בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם והזוהר האריך מאוד בעונשם ע''ש): (ד) שרי. אפילו ליכא י' דצייתי כ''מ ת''ה ובשל''ה מחמיר אפילו לסייע לחזן מתוך החומש ומ''מ כ' דנכון לקרות בלחש עם החזן דא''א לכוין ולשמוע:

ג אָסוּר לְסַפֵּר כְּשֶׁהַמַּפְטִיר קוֹרֵא בַּנָּבִיא, עַד שֶׁיַּשְׁלִים כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

ד אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד (ה) מְעֻמָּד בְּעֵת שֶׁקּוֹרִין בַּתּוֹרָה, (ו) וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְעוֹמְדִין, וְכֵן עָשָׂה מוהר''ם, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה).

 באר היטב  (ה) מעומד. אפילו העומדים על הבימה דא''צ לעמוד מפני הס''ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א''צ לעמוד ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד דהוי דבר שבקדושה. מ''א ט''ז עיין יד אהרן: (ו) ויש מחמירין. ובין גברא לגברא שרי לכולי עלמא. ב''ח:


   

סימן קמז - דיני גלילת ספר תורה, ובו ח' סעיפים

א אָסוּר לֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה (א) עָרֹם, בְּלֹא מִטְפַּחַת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שְׁאָר כִּתְבֵי (ב) קֹדֶשׁ (אֲגֻדָּה וְתוס' פ''ק דְּשַׁבָּת), וְלֹא נָהֲגוּ כֵן, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם לֹא נָטַל יָדָיו; וּבְסֵפֶר תּוֹרָה, אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אֲגֻדָּה). גָּדוֹל שֶׁבְּאוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, גּוֹלֵל; וּרְגִילִים לִקְנוֹתוֹ (ג) בְּדָמִים יְקָרִים, לְחַבֵּב הַמִּצְוָה. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם הַמְּעִיל בְּצַד אֶחָד פִּשְׁתָּן וּבְצַד אֶחָד מֶשִׁי, צָרִיךְ לְהַפֵּךְ הַמֶּשִׁי לְצַד הַסֵּפֶר וְלִגְלֹל (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה), וְלֹא נָהֲגוּ כֵן (בֵּית יוֹסֵף סי' קכ''ג). וְאֵין לִגְלֹל בְּמַפָּה הַקְּרוּעָה, אִם יֵשׁ לוֹ אַחֵרֶת (מַהֲרִי''ל). וְאֵין לַעֲשׂוֹת מַפּוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה מִדְּבָרִים יְשָׁנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶם דָּבָר אַחֵר לְצֹרֶךְ (ד) הֶדְיוֹט, וְע''ל סי' קנ''ג (אֲגֻדָּה מס' מְנָחוֹת וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' קי''ד וּבֵית יוֹסֵף וְרַשְׁבֵּ''ץ).

 באר היטב  (א) ערום. ב''ח ומ''א כתבו דאפי' בעמודים אסור לאחוז אם לא ע''י מטפחת או ד''א עיין שם והפר''ח והיד אהרן חלקו וכתבו דנהי כשהוא ערום אסור לאחוז בעמודיו אבל כשהוא כרוך במטפחת פשיטא דשרי לאחוז בעמודי ס''ת אפי' בלא המטפחת וכ''כ הט''ז דלא ראינו אפלו מהמדקדקים ליזהר מליגע בעמודי ס''ת בלי הפסק ע''ש ועיין במהר''י מטראני ח''א סי' קל''ו ובתשו' פנים מאירות סי' ע''ו: (ב) קודש. ודוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו וא''כ יפה כתב רמ''א דלא ראה מימיו מי שחשש לזה וספרים שלנו אין כתובים באופן זה ומ''ש כאן וטוב להחמיר הוא מילתא יתירא ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר. מ''א ע''ש: (ג) בדמים. והוא קודם להגדול: (ד) הדיוט. דוקא כמות שהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי מ''א עיין בחות יאיר סי' קס''א ועמ''א:

ב יָכוֹל מִי שֶׁיִּרְצֶה, לִקְנוֹת לְהוֹשִׁיט הַמְּעִילִין לַגּוֹלֵל וְאֵין הַגּוֹלֵל יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגְּלִילָה לֹא קָנָה לִקַּח הַמְּעִילִים. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְנוֹת הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה, אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יָכוֹל לִמְחוֹת, כִּי אֵין זֶה שַׁיָּךְ לַחַזָּנִים (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה וְאוֹר זָרוּעַ).

ג הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, יַעֲמִידֶנּוּ כְּנֶגֶד הַתֶּפֶר, כְּדֵי שֶׁאִם יִקָּרַע, יִקָּרַע הַתֶּפֶר.

ד הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, גּוֹלֵל מִבַּחוּץ; וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ, (ה) מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. הגה: פֵּרוּשׁ כְּשֶׁהַסֵּפֶר עוֹמֵד לְפָנָיו, יִהְיֶה הַכְּתָב נֶגֶד פָּנָיו וְיַתְחִיל לִגְלֹל מִבַּחוּץ, וְאַחַר שֶׁגָּמַר הַגְּלִילָה יְהַדֵּק סוֹף הַמִּטְפַּחַת בִּפְנִים, שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לִקְרוֹת בּוֹ יִמְצָא הַהִדּוּק בִּפְנִים וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַפֵּךְ הַסֵּפֶר תּוֹרָה (טוּר וְהָרֹא''שׁ סוֹף פ' בְּנֵי הָעִיר); וְנִרְאֶה דְּכָל זֶה מַיְרֵי כְּשֶׁאֶחָד עוֹשֶׂה כָּל הַגְּלִילָה, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהָאֶחָד מַגְבִּיהַּ וְאֶחָד גּוֹלֵל, הַכְּתָב יִהְיֶה נֶגֶד הַמַּגְבִּיהַּ, וְכֵן נוֹהֲגִים כִּי הוּא עִקָּר הַגּוֹלֵל וְהָאוֹחֵז הַסֵּפֶר תּוֹרָה.

 באר היטב  (ה) מהדקו. בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וגו'. ע''ה מ''א:

ה מוּטָב תִּגָּלֵל הַמִּטְפַּחַת סְבִיב (ו) הַסֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא יִגָּלֵל הַסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁכּוֹרְכוֹ בְּמִטְפַּחַת.

 באר היטב  (ו) הס''ת. פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס''ת סביבו:

ו הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה בְּתוֹךְ הַתִּיק, טוֹעֶה.

ז אֵין (ז) הַמַּפְטִיר מַתְחִיל, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ לִגְלֹל הַסֵפֶר תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַגּוֹלֵל טָרוּד, וְיוּכַל לִשְׁמֹעַ הַהַפְטָרָה.

 באר היטב  (ז) ההפטרה. ובב' וה' שאומרים יהי רצון אחר הקריאה א''צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום ביטול מלאכה לעם מ''א. מי שנותנים לו להגביה הס''ת ולגלול וא''א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל עיין מ''א:

ח בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ב' סֵפֶר תּוֹרָה, לֹא יִפְתְּחוּ הַב' וְלֹא יָסִירוּ הַמַּפָּה, עַד שֶׁיִּגְלְלוּ הָרִאשׁוֹן. הגה: וְאֵין מְסַלְּקִין הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁכְּבָר הִנִּיחוּ (ח) הַשְּׁנִיָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן מִן הַמִּצְוָה; וּמוֹצִיאִין ב' הַסְּפָרִים כְּאַחַת, וְתוֹפְסִין בַּשְּׁנִיָּה עַד אַחַר שֶׁקָּרְאוּ בָּרִאשׁוֹנָה. (אוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי).

 באר היטב  (ח) השניה. ומניחין הב' על השולחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהם. מ''א:


   

סימן קמח - שלא יפשיט שליח צבור התבה, ובו סעיף אחד

א אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לְהַפְשִׁיט הַתֵּבָה בְּצִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁהֵם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. פי' רַשִׁ''י שֶׁהָיוּ רְגִילִים לְהָבִיא סֵפֶר תּוֹרָה מִבַּיִת אַחֵר שֶׁהִיא מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ וְכו', עַד שֶׁטֹּרַח צִבּוּר הוּא לְהִתְעַכֵּב שָׁם, וְעַיֵּן בִּפְנִים בְּא''ח.

   

סימן קמט - שהצבור לא יצאו מבית הכנסת עד שיצניע ספר תורה, ובו סעיף אחד

א אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁיַּצְנִיעוּ סֵפֶר תּוֹרָה. הגה: מִיהוּ אִם אֵינָם יוֹצְאִים, רַק (א) יָחִיד, לֵית לָן בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י בְּחִדּוּשֵׁי מְגִלָּה). וְאִם מַצְנִיעִים הַסֵפֶר תּוֹרָה בְּבַיִת אַחֵר, אִם אֵין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא פֶּתַח א', צְרִיכִין לְהִתְעַכֵּב עַד שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו לַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִים אוֹתוֹ שָׁם; וְאִם יֵשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים, יְכוֹלִים לָצֵאת בְּפֶתַח אֶחָד קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה בַּפֶּתַח הָאַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר הַסֵפֶר תּוֹרָה (ב) וִילַוּוּהוּ לְמָקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ שָׁם. הגה: וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בַּהֵיכָל, שֶׁהוּא הָאָרוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִצְוָה לְכָל מִי שֶׁעוֹבֶרֶת לְפָנָיו לְלַוּוֹתָהּ עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתָהּ שָׁם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּמַהֲרִי''ל). וְכֵן הַגּוֹלֵל יֵלֵךְ אַחַר הַסֵּפֶר תּוֹרָה עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְעוֹמֵד שָׁם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ (הַגָּה' מַיְמוֹנִי פ' י''ב מֵה''ת) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמַגְבִּיהַּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה, כִּי הוּא עִקַּר הַגּוֹלֵל וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר; (סי' קמ''ז ס''ד) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁמְּבִיאִים הַתִּינוֹקוֹת לְנַשֵּׁק הַתּוֹרָה, כְּדֵי לְחַבְּבָה וּלְזָרְזָם בְּמִצְווֹת, וְכֵן נוֹהֲגִין. (אוֹר זָרוּעַ).

 באר היטב  (א) יחיד. פי' אחד אחד ובלבד שלא יצאו רובן: (ב) וילווהו. וה''ה כשמוציאין אותה ילוו אותה עד הבימה. האר''י ז''ל: